השנה הראשונה לחיי הנישואין 

השנה הראשונה.

השנה הראשונה לנישואים להרבה זוגות היא שנה מאד מאתגרת.

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור מחדר הטיפולים על זוג בשנות השלושים לחיו שזו השנה הראשונה לנישואים שלהם.

הם הגיעו אלי לאחר שחשו בחודשים האחרונים תחושות מאד קשות ומבלבלות ביחס לעצם הנישואים .

לטענתם הזהירו אותם שעלול להיות קשה בהתחלה אך הם לא תיארו שעד כדי כך. הם חשים כאובים, מאוכזבים ומתוסכלים. מחד יש רגעים יפים ומשמחים עד לב השמים האחד בחברת רעהו ומאידך רגעים של עלבון רצון לצאת מהמערכת פגיעה ואכזבה.

התחלנו במסע בכדי להבין ולהחזיר את האמון של הזוג בעצמם ואת השמחה והאור לחייהם.

מתוך מבט על התהליך נדמה לי שיש חשיבות לשתף בעקרונות המסע כדי להועיל לזוגות נוספים הנמצאים במצב זה.

ראשית, נשאלת השאלה, איך זוג בוגר ובשל שחיכה כל כך הרבה שנים לבנות מערכת זוגית משמחת מגיע למצב כה נמוך עד כדי מחשבות שאולי כדאי לפרק את החבילה?

לא מדובר בקשר לא בוגר וחוסר בשלות אלא בקשר שנבנה לאט לאט .

כדי להבין את התהליך הזה, שהוא תהליך מאד נורמלי. אשתמש בדגם שמביאה פרופ' קליר רבין בספרה "טובים השניים".

בספרה מתארת המחברת את הזוגיות כדבר מתפתח, השלב הראשון הוא שלב של חלום. שלב החלום הוא שלב שבני הזוג מסתכלים האחד על השני ממקום מאוד וורוד מאוד אידיאלי. החיים המשותפים נצבעים בצבעים מאוד שלמים ויפים.

השלב השני הוא ההתפכחות מהחלום בשלב הזה בני הזוג כבר רואים את המציאות כמות שהיא, גם בחסרונות שלה. לבן הזוג יש גם חסרונות. יש מקומות שעל אף "הביחד", בני הזוג נשארו שונים וייחודיים.

השלב הזה תואם לטענתה הרבה פעמים את השנה הראשונה של הנישואים.

הקושי בשלב הזה הוא בעוצמת התחושות והערעור שהוא גורם ליציבות של החיים.

אפשר לדמות שלב זה לשלב התבגרות שכל אחד חווה בנערותו.

יש בשלב הזה מחד תחושה של פחד, אם יש תחושות כל כך קשות כלפי בן הזוג או כלפי הזוגיות עצמה אז אולי ההחלטה מחד הייתה מוטעית ואולי האדם לא יכול לסמוך על שיקול דעתו.

יש תחושות של עייפות מלנסות להחיות קשר שיש בו גם כאב גם אכזבה וגם קושי במקום שיהיה בקשר שמחה וסיפוק של הציפות שלנו כלפי עצמנו ובן הזוג שלנו.

יש תחושות של חוסר יציבות קיומית ופחד ממה יהיה בעתיד. הרי התחתנו בכדי שיהיה בטוח ונעים ומשמח ואם זה מה שקורה אז זה מאוד מפחיד מה יהיה בעתיד?

יש רצון לא רק לחשוב על השני ולא רק לנסות לרצות ולשמח אותו. אלא לחשוב על ה"עצמי". ופה ושם מתגנבים קולות פנימיים של ייסורי מצפון. "אם חושבים כך אולי המחשבות האלו הם שורש הקושי" כאילו ה"כל בגללי". תחושות של אשמה במצב.

לסיכום המצב הוא של חוסר בטחון וערעור.

החשיבות למצב הזה, לטענתה של פרופ' קליר רבין הוא, שברגע שהחלום מתפוגג יש אפשרות לבנות בנין "עדי עד". יש אפשרות להכיר את בן הזוג כמות שהוא. לבנות מערכת יחסים אמתית שלא בנויה על חלום אלא על מציאות.

השאלה היא איך עושים את זה?

לעניות דעתי ,השלב הראשון היא ההבנה שאין צורך ל"סבול". כלומר, אדם נמצא במצב של סבל כאשר הוא חי באופן קיצוני בפער בין הציפיה ושאיפה – בין החלום ובין תפיסת המציאות שלו. ברגע שאדם מבין שלעולם יהיה פער בין החלום שלו ובין המציאות. לא רק מפני שיש פער בין האידיאל ובין המציאות. אלא בעיקר מפני שהחלום של אחד מבני הזוג אף פעם לא יתממש כפי שהוא חלם אותו. החלום - כאשר מדובר בזוגיות הוא התמונה רק של אחד מבני הזוג והמציאות מורכבת מאד מישהו ולכן היא מעבר לכל דמיון, היא כוללת את בן הזוג השני. לכן מוכרחים להניח לחלום ולהיפתח ל"חלום האלוקי".

המהר"ל מפראג כותב שזהו נס שבני זוג בונים זוגיות יציבה. זהו נס לקחת שני הפכים ולהכניסם תחת קורת גג אחת. לכן תחת החופה אנחנו מתקדשים. מקבלים מאורו יתברך. רק הוא יכול להשרות מספיק רוח לאפשר את קיום הזוגיות.

אך זה מתגלה בתנאי שבני הזוג יאפשרו לאותה הרוח לשרות.

איך זה בא לידי ביטוי מעשי? כאשר כל בן זוג מבין שהחלום שלו, כפי שהוא חלם הוא רק חצי סיפור.

הקב"ה הכין תסריט קצת יותר מעניין. רק אז האדם נפתח להתבונן מי הוא באמת בן זוגו.  למבט הזה מוכרחים סקרנות.

זה יבוא לידי ביטוי בדברים הקטנים.

התנועה אצל זוג כזה הוא של התפעלות מתמדת דרך הדברים הקטנים בבן הזוג.

התבוננות בדברים העיקריים שכל אחד חיפש אצל בן הזוג מתגלים. מתוך התבוננות זו בני הזוג מתמלאים בהוקרה על אותם התחומים שכל אחד ראה אצל חברו.

בשלב השני זו יצירת "שפה" שהיא ייחודית רק לבני הזוג. שפה המבליטה את ההתייחסות שלהם כלפי תחומים שמאוד חשובים לשניהם.

לבסוף, בני זוג נוטים לקחת כמובן מאליו שבן זוגו מכיר אותו את הגחמות שלו, את הדברים שהוא אוהב וכד'. כל זה כמובן מאליו. פה ישנה טעות, אי אפשר לקחת את ההנחה הזו כמובן מאליו. כל אחד צריך ללמד את בן או בת הזוג מה, ואיך הוא רואה את המציאות. זה נוגע לדברים הקטנים ביותר באופן העדין ביותר.

אתן דוגמא, נניח לרגע שיש זוג שהוא מאוד קפדן בנושא ניקיון. בתחילה הם חושבים שהם מדברים באותה השפה. אך עד מהרה יתברר שיש הבדלים ודווקא ההבדלים מהווים אבן נגף בזוגיות שלהם.

השלב ראשון הוא, כל אחד מבני הזוג צריך להרפות מהציפייה ומהמחשבה איך המציאות אמורה להיות.

השלב השני, זה להתבונן איפה ובאיזה אופן באה לידי ביטוי אותה ההקפדה אצל כל אחד מבני הזוג ,(גם אם זה שונה מהציפיה הראשונית) .להודות על כך.

השלב השלישי הוא, שכל אחד ילמד את בן זוגו מהן ההקפדות שלו .

זה בזער אנפין המרשם להפוך שנה ראשונה שעלולה להיות כה קשה למסע גילוי זוגי מרתק.

צריך לראות את המסע הזוגי כתהליך. לא כדבר הצריך להגיע פה ועכשיו, וכדבר המובן מאליו.

ככל שנתאזר בסבלנות מתוך אמונה בקשר ובשני. השנה הראשונה לא רק שלא חייבת להיות קשה היא יכולה אפילו מעניינת ומרתקת.